לאחר שסיימתי שירות לאומי באולפנה למדתי במכללה לחינוך, ואחרי הצהריים עבדתי בפנימייה לילדות ונערות בסיכון, הייתי אחראית על 7 נערות בדירה והיה עליי להעיר אותן בבוקר, לעזור להן בשיעורי הבית וכדומה. בחדר האוכל המשותף המדריכה של הבנות הצעירות צעקה על אחת מהן: "תפסיקי לעשות פיפי בתחתונים, את לא מתביישת בעצמך?". היא אמרה לי: "אני בכוונה […]

בכיתה י"א דיברתי עם המורה למחשבת ישראל, אני לא זוכרת מה בדיוק סיפרתי לו, אבל הוא אמר לי: "הורים תמיד אוהבים את ילדיהם, אפילו ההורים של יגאל עמיר שכל המדינה שונאת אותו, אוהבים אותו ורוצים בטובתו". מי שהחוויה הבסיסית שלו היא שההורים אוהבים אותו ודואגים לו מכל לב, וגם הוא בעצמו הורה אוהב, לא יכול

בכיתה ח' הלכתי ליועצת של בית הספר, היא הזדעזעה ממה שסיפרתי לה על אף שלא חשפתי בפניה את זה שאני סובלת מאלימות. לפעמים כשהייתה נסערת ממה שאמרתי הייתה נוטלת את הטלפון שהיה מונח על ידה ואומרת לי שהיא חייבת להזמין את ההורים שלי לפגישה. אני ידעתי שזה רעיון גרוע, והתנגדתי לכך בתוקף. היא הבטיחה לי

בכיתה ז' המורה שאלה מי רוצה ללכת לעזור לספרנית, רוב התלמידות רצו, אני לא הצבעתי, אבל היא בחרה דווקא בי. כשחזרתי לכיתה ראיתי שהאור כבוי ויש שקט, הבנתי שאולי עושים לי מסיבת בת מצווה בהפתעה. רציתי לברוח משם, הכרחתי את עצמי להיכנס. התלמידות הכינו עוגה וכתבו לי ברכות, היו מי שנתנו לי מתנות. בכיתה ו'

בגיל 21 בארוחת ליל הסדר אמרתי ספק בצחוק "אני לא אוהבת את המשפחה הזו". אבא זינק מהכיסא. רצתי לקומה השלישית, בדרך זרקתי עליו את הנעליים שהיו על המדרגות כדי לעכב אותו. הגעתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת ועליתי על הגג. הוא דפק על הדלת בהיסטריה, כמעט שבר אותה. הוא צרח בזמן שהוא דופק על הדלת:

בכיתה א'-ב' הייתי לחוצה מאוד שההסעה של האחים הקטנים שלי תגיע בזמן, ההורים יצאו כבר לעבודה ואני חיכיתי איתם עד שתגיע. היא כמעט תמיד איחרה. לאחר מכן הייתי צועדת לבית הספר, מרחק הליכה של כעשר דקות. אימא דיברה עם המורה שתאפשר לי להיכנס לכיתה באיחור, אבל תמיד הייתי בלחץ גדול להגיע בזמן. רציתי להיות בסדר,

ב־19 באוגוסט 2011, בשעה 7:30 בבוקר, הגעתי להחלטה הסופית: אני חייבת לברוח על חיי. לבשתי את החזייה הנוחה ביותר שלי ואת המכנסיים שישבו עליי הכי טוב. רציתי לנעול נעליים שילוו אותי במסע חזרה לישראל, אבל חששתי שזה יעורר חשד ולכן בחרתי בסנדלים פתוחים. לתיק הגב הכנסתי את המחשב ואת כל הספרים שהבאתי מהארץ, אולם השארתי

בליל שישי אחד ישבנו יחד כמה יוצאים בשאלה, אחת מהיוצאות נכנסה לסלון ושאלה – "אני נראית כמו חילונית?", השאלה הזו הדהדה אצל כולנו – האם אפשר לגלות עלינו שאנחנו לא חילוניים אמיתיים? זו מן תחושת זרות כזו, המחשבה שתמיד לא אדע משהו, מה זה הכבש השישה עשר, להקת אבבא או האסופית. בבית של סבתא ראינו

מלכי רוט למדה כיתה מתחתי והיינו מחכות יחד בתחנת האוטובוס בדרך לאולפנה. בדומה לאבא שלי הייתה לה אחות שסבלה מאפילפסיה, והיינו מדברות על זה מדי פעם. היא הייתה ילדה שמחה וחיובית באמת. מלאת טוב. בחופשת הקיץ שבין כיתה י' לי"א, היא נרצחה בפיגוע במסעדת סבארו. הכרתי בחידון התנ"ך מישהי מאחת ההתנחלויות שסבבו את חברון. היה

בכיתה י' ניגשתי לחידון התנ"ך, שיננתי פרקים שלמים בעל פה, והזנחתי קצת את הלימודים. הגעתי לשלב מתקדם בחידון המחוזי וכל הכיתה באה מהאולפנה כדי לעודד אותי. הציון המסכם שלי היה 95 נקודות, במחוז ירושלים היו טובים ממני, ולא הייתי בין השלושה שעלו לשלב הארצי. באותה שנה מי שזכתה בתואר "סגנית חתן התנ"ך העולמי" קיבלה גם